סיום קורס 53
MOKED LINK 19- 29 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 7 במאי
"רוצה להגיד שחיכיתי לקורס הזה הרבה שנים ומהרגע הראשון הרגשתי סוג של חזרה הביתה...
קיבלתי כל כך הרבה כלים, תובנות וכוחות להתמודד עם המציאות האישית והלאומית של הזמן הזה.
ידע מופלא מלא ברגש וחמלה, מרתק ומרגש, מאיר ופורץ דרך, עמוק אל חקר הנשמה.
אני לא נפרדת אלא ממשיכה"...
ניצה
"חייבת לשתף מאנמיה כל חיי - מצב של אינני - אין אני.
בבדיקה האחרונה המוגלובין היה 12.4
ועכשיו אחרי 3 חודשי הקורס המוגלובין 13.3 בלי שום תוסף ברזל.
הנני!
תודה עליכן"
ורד
"אני בטוחה שאתן שומעות את זה כל הזמן אבל זה
באמת היה כמו להתעורר, חוויה מדהימה!!!
תודה מכל הלב"
לילה
"אני ממליצה לכל מי שליבו פתוח, ללמוד את הקורס מטאפיזיקה רגשית,
לכל מי שמבקש להבין את עצמו, לאהוב. אני מכירה תודה על הקורס, תכניו, על אילנה רוגל שמעבירה את הקורס
על לימור תמיר שמנהלת את המרכז. הקורס מהווה מתנה נפלאה לעצמי ואני מאחלת לכל אחת ואחד
ובכדי להבין צריך להעז ולהתנסות."
חן
"קורס מטאפיזיקה רגשית הוא קורס משנה חיים.
מיועד לכל מי שמוכן לקחת אחריות על החיים שלו ולשחרר דפוסים,
תבניות ואמונות שכבר לא משרתות אותו.
למי שרוצה להתפתח פיזית ורגשית דרך הבנה חדשה של הקיום בו אנו חיים.
אילנה רוגל לא דומה לשום מדריכה שהכרתם או שמעתם לפני - היא אותנטית,
כנה וחדשנית בתכנים ובצורת ההגשה.
מומלץ מעומק הלב"
סיגי אשל
בהתחלה הייתי זר פרחים, כל אחד מהם שונה, כל אחד מהם בעל ריח אחר, כל אחד מהם נועד להעניק משהו לאדם שלפני. אבל מהר מאוד, החלקים שלי התפזרו לכל עבר. הייתי אוסף של פרחים, לא אחד – כל אחד נושא בתוכו עול משלו, כל אחד מנסה להציע משהו שהוא אולי לא מוכן עדיין לתת. זה היה מבלבל, אני עצמי לא ידעתי איזה פרח אני אמורה להיות, כל אחד מהם היה מצביע על צדדים שונים של עצמי, אך אף אחד מהם לא החזיק אותי שלמה.
ואז, מתוך כל אותם פרחים שהתפזרו, אני הרגשתי את עצמי נובלת. עלה כותרת אחר עלה כותרת נפלה כל תפארתי, והיו רק קוצים. קוצים של פחד, קוצים של כאב, קוצים של זיכרונות שלא ידעתי מה לעשות איתם. הם דקרו את כל מי שהתקרב אלי, גם אותי. הדם שפרץ מכל הגופים התערבב, אך בתוך כל הדם הזה נוצר DNA חדש, התהוות חדשה בתוך לבי.
הבנתי – הייתי עוף חול, מתכלה כדי להתגלות מחדש. כל צלקת, כל קוץ, כל כאב – לא היו אלא חלק מהתהליך. שורד אני – את כל השנים האלה אני סוחבת איתי. כל אחת מהן יצרה אותי, כל אחת מהן הוסיפה עוד שכבה, עוד צבע, עוד פיסת חיים. ואם היו ימים של חשש, אם היו רגעים שבהם התעורר ספק, הייתי מבינה – השאלה אינה אם להמשיך, אלא איך להמשיך. עם כל קוץ ועם כל פרח. והיום, פתאום, אני מרגישה שורד גדל לרגע אחד, לרגע בו אין עוד צל, אין עוד פער. הגעתי למקום שבו אני יודעת – כל דבר שזרעתי, אני אקצר אותו. אני אחראית על עצמי. וזה לא סוף הדרך, אלא רק תחילתו של מחזור חדש – שבו אני לא מפחדת מהקוצים, ולא מתנגדת לרגעים של אפלה. זה תהליך. כל חפירה פנימית היא כמו לחתוך בבצל, הדמעות זולגות מעצמן, אך כל שכבה שנשמטת מאפשרת לי לנשום טוב יותר.
השריון, שאני כל כך רגילה אליו, מתחיל להתפוגג. לאט, לאט, הוא נע, אני מרגישה את המשקל שהוא הותיר, אך גם את השחרור שבו. הידיעה הזאת – שהשריון היה כלא במסווה של הגנה – היא כמו קרן אור שחודרת פנימה. אני מבינה: כל חלק שהייתי מנסה להסתיר, להעלים, הוא חלק ממני. חלק, שלא אוכל להתקיים בלעדיו. רק כשאני מקבלת את כל השכבות האלה – הילדה שבפנים, הבוגרת שבחוץ – אני הופכת שלמה.
היום, אני יודעת – אני ורד, יצירה ויוצרת, כל פרח שלי ייחודי, כל קוץ שלי חשוב. כל פיסת חיים שחייתי הובילה אותי להיות מי שאני עכשיו, ואני לא בורחת מזה.
ורד🌹
